"זה בשביל שלכבשה יהיה מקום לנוח בו"? הוא שאל.
"לא", עניתי, "היא כבר שם, בפנים".
הוא בחן את התיבה במשך זמן מה. "היא סגורה", הוא אמר לבסוף, "הכבשה לא תוכל לצאת".
"זה נכון", נאלצתי להודות, "אבל יכול להיות שהיא גם לא תרצה".
"למה שלא תרצה? כבשים צריכות מרחב, דשא ללחך, שמש. לא יהיה לה טוב להיות בקופסא כל הזמן".
נשמתי עמוק. שתקתי עד שהוא הישיר אלי מבט - חד, מבט שאוסר עליך להשפיל את זה שלך. לא הייתה לי ברירה.
"אני לא יכול להבטיח לך שהכבשה תחיה", אמרתי.
"אני לא מבין".
"תראה - הקופסה סגורה".
"כן, ראיתי".
"אז אתה ואני לא יודעים מה קורה עם הכבשה עכשיו, אולי היא חיה, אולי לא. כל עוד אנחנו לא יודעים את זה, היא לא זה ולא זה".
"והיא תהיה ככה תמיד, לא חיה ולא ..."
"לא, רק עד שתחליט לפתוח את הקופסה".
"אבל אז היא יכולה למות", הוא לחש, השפיל את עיניו אל הקופסא שבידיו וליטף בזהירות את הדופן.
"כן, אבל רק כך יהיה לה סיכוי לחיות".
"זה אכזרי"! הוא צעק, ודמעות עלו בעיניו. "אתם המבוגרים...", ובאחת השתתק, הצמיד את התיבה בכוח לחזהו ורץ, עד שדמותו נעלמה מאחורי הדיונה.
בערב טיפסתי על הדיונה, לוודא ששלום לו. הוא ישב מצדה השני ומבטו עקב אחר השמש השוקעת, אבל קצות אצבעותיו חלפו שוב ושוב על קצה המכסה.
_______________________________________________________
(עוד וריאציה שלי על הנושא כאן)
"לא", עניתי, "היא כבר שם, בפנים".
הוא בחן את התיבה במשך זמן מה. "היא סגורה", הוא אמר לבסוף, "הכבשה לא תוכל לצאת".
"זה נכון", נאלצתי להודות, "אבל יכול להיות שהיא גם לא תרצה".
"למה שלא תרצה? כבשים צריכות מרחב, דשא ללחך, שמש. לא יהיה לה טוב להיות בקופסא כל הזמן".
נשמתי עמוק. שתקתי עד שהוא הישיר אלי מבט - חד, מבט שאוסר עליך להשפיל את זה שלך. לא הייתה לי ברירה.
"אני לא יכול להבטיח לך שהכבשה תחיה", אמרתי.
"אני לא מבין".
"תראה - הקופסה סגורה".
"כן, ראיתי".
"אז אתה ואני לא יודעים מה קורה עם הכבשה עכשיו, אולי היא חיה, אולי לא. כל עוד אנחנו לא יודעים את זה, היא לא זה ולא זה".
"והיא תהיה ככה תמיד, לא חיה ולא ..."
"לא, רק עד שתחליט לפתוח את הקופסה".
"אבל אז היא יכולה למות", הוא לחש, השפיל את עיניו אל הקופסא שבידיו וליטף בזהירות את הדופן.
"כן, אבל רק כך יהיה לה סיכוי לחיות".
"זה אכזרי"! הוא צעק, ודמעות עלו בעיניו. "אתם המבוגרים...", ובאחת השתתק, הצמיד את התיבה בכוח לחזהו ורץ, עד שדמותו נעלמה מאחורי הדיונה.
בערב טיפסתי על הדיונה, לוודא ששלום לו. הוא ישב מצדה השני ומבטו עקב אחר השמש השוקעת, אבל קצות אצבעותיו חלפו שוב ושוב על קצה המכסה.
_______________________________________________________
(עוד וריאציה שלי על הנושא כאן)
