השיר על קסנדרה / ולדימיר ויסוצקי

זמן ארוך, תחת מצור ועול הרעב

טרויה עוד נותרה זקופת-גו ועומדת

לו שמעו הם לדבריה של קסנדרה

עד היום אולי הייתה העיר שורדת

  ללא לאות, עלמה טרופת ארשת

  קראה בקול - "העיר תיפול, זו האמת!"

  אך נביאים, כמו עדים לפשע 

  מאז ומתמיד שרפו על המוקד.

כשעל העיר, מתוך הסוס, בעין הליל, 

מוטת כנפיו פרש המוות בתנופה,

מן ההמון, אשר צחק  בצהריים, 

קרא אדם - "זוהי אשמת המכשפה!"

ואז בחושך, ובמוות, וברעש,

כשכל הנבואות היו למציאות

ההמונים יצאו, שטופי חרון ופחד

להעניש מכשפה זו כיאות.

הסוף פשוט - אולי פשוט, אך מר הוא. 

אחד היוונים מצא את מגוריה, 

והוא ניצל אותה כלל לא בתור קסנדרה -

כמנצח שלעד אינו שבע. 

  ללא לאות, עלמה טרופת ארשת

  קראה בקול - "העיר תיפול, זו האמת!"

  אך נביאים, כמו עדים לפשע 

  מאז ומתמיד שרפו על המוקד.

  מאז ומתמיד שרפו על המוקד.

הבלדה על השנאה / ולדימיר ויסוצקי

מהרי - מזה-רעב חג הנשר מעל

חזרי באביב אל היער שלך

השומעת את איך הדרכים נרעדות? 

את רואה ערפילים מכסים השדות? 

אלו הם הטללים שרתחו משנאה. 

שנאה - ניצני העצים מייסרת

שנאה - בתוכנו רוחשת בלאט

שנאה - בנקבי הזיעה מסתחררת

את ראשינו באש מעלה.

הסתכלי - כתמי דם הנהר כבר נמלא

רשע בא את סדרו במכורה להשליט

ניצבה של החרב קופא בתוך יד

ויאוש מתחבט כמו ציפור ברקה

והלב - הוא עולה על גדותיו משנאה. 

שנאה - את פני הנערים מעוותת

שנאה - היא גואה בלי לסגת אחור

שנאה - היא צמאה, ולגמוע לוהטת

מדם האויבים השחור. 

כן, נפלנו בשבי אותה השנאה, 

אך לא זעם אותנו לחופש יוציא

שנאתנו איננה שחורה וסומאה

וברוח קלה תתייבש הדמעה

של שנאה שצודקת היא, ואמיתית. 

שתי, שנאה! זו הכוס מלאה עד גדותיה

השנאה מבקשת לפרוץ ולצאת

אך שנאה טהורה וכנה זו שלנו - 

סמוכה לאהבה היא נמצאת.