מתוך האומן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב

(שהוא אחד הספרים האהובים עלי אי פעם, עם החתול המוצלח ביותר בספרות, ובכלל. תורגם לבקשת ענבל)

...
אך אז אילץ דבר מה את וולנד להפנות את גבו לעיר ואת תשומת ליבו אל המגדל העגול שנמצא על הגג מאחוריו. מתוך הקיר שלו יצא בכותונת בלויה ומלוכלך כולו בבוץ אדם חמור סבר, זקנו שחור ולרגליו סנדלים שוודאי יצר לעצמו.

- וה! קרא וולנד, מביט בו בגיחוך. - פחות מכל חשבתי לראותך כאן. מה רצונך, אורח לא קרוא אך צפוי?

- באתי אליך, רוח הרוע ושליט הצללים, - ענה האיש שנכנס, מביט בוולנד בקדרות וחוסר חיבה.

- אם כך, מדוע אינך מברך אותי לשלום, גובה מיסים לשעבר? – אמר וולנד נוקשות.

- כיוון שאיני רוצה בשלומך, - ענה בחוצפה הנכנס.

- ובכל זאת תאלץ להתמודד,- החווה וולנד וגיחוך עיקם את פיו, - לא הספקת להופיע על הגג וכבר פלטת דברי שטות, ואני אומר לך ממה נובעת השטות – היא נובעת מנימתך. ביטאת את דבריך כמו אינך מכיר לא בצללים ולא ברוע. אך האם תואיל לחכוך בדעתך – מה היה עושה אותו הטוב שלך אלמלא התקיים הרוע, ואיך הייתה נראית הארץ אילו נעלמו ממנה הצללים? הרי הצללים נוצרים מעצמים ומבריות; הנה צילה של חרבי, אך קיימים גם צללים של עצים ושל יצורים חיים. האם תרצה לקלף את כדור הארץ, לקרוע ממנו את כל העצים ואת כל החי בגלל שגיונך ליהנות מן האור החשוף? אתה טיפש.