שיר קצר / בולאט אוקודז'בה

שיר קצר כמו החיים עצמם

שאי-שם לך בדרכים נשמע

יש לו מנגינה נעלה כמעט

יש לו מנגינה נעלה כמעט

יש לו מנגינה נעלה כמעט

והמילים חודרות עד לנשמה

שיר שמופיע עם שחר פתאום

בכח לשקר הוא עוד לא ניחן

או להאט; הוא כמו תקווה

או להאט; הוא כמו תקווה

או להאט; הוא כמו תקווה

שהטבע לך כמתת נתן

ומסף עד סף, ומכל חלון

בדרך שלך הוא תמיד נשזר

יקיץ הקץ והכל יחלוף

יקיץ הקץ והכל יחלוף

יקיץ הקץ והכל יחלוף

ורק השיר הזה לעד נשאר

* / גרגורי פוז'ניאן

את רוצה שאהיה, כמו האורן, ירוק
ירוק תמיד, גם בחורף וגם בסתיו.
שאהיה גמיש כמו הערבה
ואוכל להתכופף מבלי לכרוע.
אבל אני עץ אחר.

אם לתלוש את הקליפה מן הגזע,
לנסר אותו, לייבש ואז לצבוע,
תורן של ספינה באוקיינוס יכול להתרומם.
יכולים להוולד כינור אדום, חנית, גג או סיפון לבן.
אך אני איני רוצה שיקלפו אותי.
איני רוצה שיצבעו אותי, ייבשו, ילבינו.
לא, איני רוצה בכך.
לא כי אני טוב מעצים אחרים.
לא. זה לא מה שאני אומר.
פשוט, אני עץ אחר.

אומרים שאם עצים שוכבים באדמה זמן רב
הם הופכים לפחם, פחם מאובן,
הם בוערים זמן רב מבלי להשרף, ומעניקים חום.
אבל אני רוצה לשאוף אל השמיים.
לא כי אני טוב מעצים אחרים, לא.
אלא שפשוט, אני עץ אחר.
עץ כזה.

שיר לירי / ולדימיר ויסוצקי

ענפי אורנים כאן נעים ברעדה
ציוץ ציפורים נמלא צער
ביתך מסוגר, אין יוצא ואין בא
כי פראי ומכושף הוא היער

גם אם כל עץ של פרי יתייבש ככביסה
וכגשם עלים יפלו מטה
אביאך לארמון; לכבודך בכניסה
כינורות ינגנו סרנדה

ביתך, שהיה למלכודת קוסמים
מתבל וממני נסתר הוא
את לא תאמיני אך כן, קיימים
מקומות שמיער נפלאו

גם אם טל על עלים לא יופיע יותר
וירח ירגז על שמיים
אביאך לטירה של הדר ופאר
עם מרפסת צופה אל ים-מים

אמרי לי מתי ובאיזו שעה
אלי את תצאי, מפוחדת
אותך אני על כפי אז אשא
למקום בו איש לא ימצאנו

לחטפך גם אם אוכל, אם כזו תבקשי
לא לשווא חורפי כבר פיזרתי
התסכימי לאוהל - לדור בו אתי
אם טירה או ארמון לא מצאתי?

(תרגום מלפני כמה שנים)

דלתו של טימור לאנג / נטליה אושיי

(שיר של להקת מלניצה. מקור)

בתוך תכלת ערבות

בן הירחים דוהר

רעמה עד לפרסות

רסן של זהב חיוור

צלצול ארכובות

רוכביו של החאן -

נוצק מסופות,

ברעם לובן...

בא הלילה. מהכד

במרום נשפך חלב

הירדם יקיר, מחר

כבר מכאן הרחק נרכב

עזבת פתאום

למצוא הזריחה

ולי לא נשק

אחר מלבדך

איך מול דלת טימור-לאנג

עשבים עולים עכשיו?

האם אין אני קשתו,

האם אין אני חיציו?

            אתה - שיר דגלים,

לב הלהבה,

אותי תעזוב

שבוי ערבה

מאהל ירחים

כיסה ערפל

אשפת החיצים -

ועדר צוהל -

חיצו של אחר

ירח שבור

עפר ולענה

לך, הו טימור

אתה בסוסים תרדה

בחוף מרוחק

אתה לזהב תהיה

בתוך תל ירק

ולי נותרו רק

פשתים רקומות

והד דהרה

בנפול הדמעות

אורסתי לעד

באש החיה -

לך לא אחות

ולא רעיה

מתוך האומן ומרגריטה / מיכאיל בולגקוב

(שהוא אחד הספרים האהובים עלי אי פעם, עם החתול המוצלח ביותר בספרות, ובכלל. תורגם לבקשת ענבל)

...
אך אז אילץ דבר מה את וולנד להפנות את גבו לעיר ואת תשומת ליבו אל המגדל העגול שנמצא על הגג מאחוריו. מתוך הקיר שלו יצא בכותונת בלויה ומלוכלך כולו בבוץ אדם חמור סבר, זקנו שחור ולרגליו סנדלים שוודאי יצר לעצמו.

- וה! קרא וולנד, מביט בו בגיחוך. - פחות מכל חשבתי לראותך כאן. מה רצונך, אורח לא קרוא אך צפוי?

- באתי אליך, רוח הרוע ושליט הצללים, - ענה האיש שנכנס, מביט בוולנד בקדרות וחוסר חיבה.

- אם כך, מדוע אינך מברך אותי לשלום, גובה מיסים לשעבר? – אמר וולנד נוקשות.

- כיוון שאיני רוצה בשלומך, - ענה בחוצפה הנכנס.

- ובכל זאת תאלץ להתמודד,- החווה וולנד וגיחוך עיקם את פיו, - לא הספקת להופיע על הגג וכבר פלטת דברי שטות, ואני אומר לך ממה נובעת השטות – היא נובעת מנימתך. ביטאת את דבריך כמו אינך מכיר לא בצללים ולא ברוע. אך האם תואיל לחכוך בדעתך – מה היה עושה אותו הטוב שלך אלמלא התקיים הרוע, ואיך הייתה נראית הארץ אילו נעלמו ממנה הצללים? הרי הצללים נוצרים מעצמים ומבריות; הנה צילה של חרבי, אך קיימים גם צללים של עצים ושל יצורים חיים. האם תרצה לקלף את כדור הארץ, לקרוע ממנו את כל העצים ואת כל החי בגלל שגיונך ליהנות מן האור החשוף? אתה טיפש.

*

"זה בשביל שלכבשה יהיה מקום לנוח בו"? הוא שאל.
"לא", עניתי, "היא כבר שם, בפנים".
הוא בחן את התיבה במשך זמן מה. "היא סגורה", הוא אמר לבסוף, "הכבשה לא תוכל לצאת".
"זה נכון", נאלצתי להודות, "אבל יכול להיות שהיא גם לא תרצה".
"למה שלא תרצה? כבשים צריכות מרחב, דשא ללחך, שמש. לא יהיה לה טוב להיות בקופסא כל הזמן".
נשמתי עמוק. שתקתי עד שהוא הישיר אלי מבט - חד, מבט שאוסר עליך להשפיל את זה שלך. לא הייתה לי ברירה.
"אני לא יכול להבטיח לך שהכבשה תחיה", אמרתי.
"אני לא מבין".
"תראה - הקופסה סגורה".
"כן, ראיתי".
"אז אתה ואני לא יודעים מה קורה עם הכבשה עכשיו, אולי היא חיה, אולי לא. כל עוד אנחנו לא יודעים את זה, היא לא זה ולא זה". 
"והיא תהיה ככה תמיד, לא חיה ולא ..." 
"לא, רק עד שתחליט לפתוח את הקופסה".
"אבל אז היא יכולה למות", הוא לחש, השפיל את עיניו אל הקופסא שבידיו וליטף בזהירות את הדופן.
"כן, אבל רק כך יהיה לה סיכוי לחיות". 
"זה אכזרי"! הוא צעק, ודמעות עלו בעיניו. "אתם המבוגרים...", ובאחת השתתק, הצמיד את התיבה בכוח לחזהו ורץ, עד שדמותו נעלמה מאחורי הדיונה. 

בערב טיפסתי על הדיונה, לוודא ששלום לו. הוא ישב מצדה השני ומבטו עקב אחר השמש השוקעת, אבל קצות אצבעותיו חלפו שוב ושוב על קצה המכסה.

 _______________________________________________________
(עוד וריאציה שלי על הנושא כאן)